יש רגעים שבהם אתם יודעים שמשהו פשוט לא מסתדר. עשיתם את כל הדברים הנכונים. עניתם בזמן, עזרתם כשביקשו, השקעתם, הגבתם, דאגתם.
ובכל זאת – בסוף היום יש תחושה עמומה של עייפות שקשה להסביר. כאילו נתתם המון ולא קיבלתם חזרה, גם כשאף אחד לא באמת ביקש מכם לתת.
אתם מוכרים לי.
אחרי שנים של עבודה עם אנשים, מנהלים, הורים, ואנשים בתוך מערכות יחסים מורכבות, ראיתי את אותה תבנית חוזרת שוב ושוב. אנשים שעובדים קשה מאוד, שמשקיעים את כל כולם ובכל זאת מרגישים מרוקנים. הסיבה לכך היא שמה שמניע אותם הוא לא מה שהם חושבים שמניע אותם.
קיים הבדל עצום בין לפעול מתוך בחירה לבין לפעול כדי להימנע ממשהו. ההבדל הזה מרגיש אחרת בגוף, בנשימה, ביום שאחרי. הוא צובע את כל מה שאתם עושים: את הדרך שבה אתם מקבלים החלטות, את מה שאתם אומרים לו כן, ואת מה שאתם לעולם לא מרשים לעצמכם לשאול.
אז איך יודעים מתי הפחד מנהל אתכם? הנה שלושה סימנים שכדאי להכיר.
תֹּוכן העיניינִים
אתם מסכימים לפני שסיימתם לחשוב
מישהו מבקש מכם משהו ועוד לפני שהמשפט שלו הסתיים, כבר נוצרה בכם תשובה.
״כן, בטח. אין בעיה. אני אסתדר.״
הכן הזה מגיע מהר מדי. הוא מגיע כי הרעיון שתגידו לא, ומה שעלול לקרות בעקבותיו, מרגיש לכם כרגע לא נסבל.
תדמיינו את זה:
המנהלת שלכם שולחת הודעה בשעה שש וחצי בערב: תוכל לסיים את הדוח עד מחר בבוקר? ועוד לפני שסגרתם את הטלפון כבר כתבתם כמובן. האם בדקתם אם יש לכם ערב פנוי? האם חישבתם אם זה ריאלי? האם שאלתם את עצמכם אם אתם בכלל רוצים? לרוב, התשובה היא לא.
זו עסקה. אתם משלמים מראש, כדי שלא יכעסו, כדי שלא יתאכזבו, כדי שלא יחשבו שאתם קשים. הכן המהיר הוא ביטוי של חרדה מהתוצאות של הלא. הבעיה היא שאתם לא תמיד יודעים מה בדיוק התשלום שלכם, עד שמגיע הרגע שבו פשוט אין לכם מה לתת יותר.
אתם עובדים קשה מאוד כדי שאנשים לא יהיו מאוכזבים מכם
אכפת לכם מהאנשים שסביבכם, מהיחסים ומהאווירה בחדר. זו תכונה יפה, אבל היא הופכת למשא כבד כשהאכפתיות הופכת לאחריות מוחלטת על האושר של הצד השני.
זה נראה כך: אתם מנסחים הודעה לקולגה שפספס דדליין. אתם כותבים, מוחקים, כותבים שוב. מוסיפים סמיילי, מסירים אותו, מרככים את הביקורת… ושולחים רק אחרי עשרים דקות של עריכה מתישה, ואז מחכים בחרדה לתגובה.
בפגישת צוות, מישהו מציג רעיון שלדעתכם לא יעבוד. אתם שותקים כדי שהוא לא ירגיש רע. ואחר כך תוהים למה הקול שלכם לא נשמע.
ניהול המצב הרגשי של כולם סביבכם הוא עבודה שאין לה סוף, והיא פשוט לא שייכת לכם.
כשמישהו נפגע, אתם מיד סורקים מה עשיתם לא בסדר. כשמישהו שותק, אתם ממלאים את הריק בהנחות שמשהו אצלכם פגום.
סימן שלישי: אתם יודעים מה אתם לא רוצים, אבל לא מה אתם כן רוצים
זה הסימן שהכי קשה לזהות והוא אולי החשוב מכולם. כשפועלים מפחד לאורך זמן, מפתחים מודעות חדה מאוד למה שאסור, למה שמסוכן ולמה שיגרום לבעיות. יש לכם מפה מפורטת של כל השטחים שאסור לדרוך עליהם.
אבל מה שאתם באמת רוצים, מה שנכון לכם, מה שמזין אתכם, לאן אתם שואפים להגיע- כל אלו נהיים מטושטשים.
זה קורה כי כשמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלהימנע, מנגנון הרצון פשוט מתנוון. הוא קיים שם בפנים, אבל הוא מצליח לדבר בקול רם. מה שנשאר הוא אדם שמאוד יודע מה הוא לא ומתקשה מאוד לדעת מי הוא כן.
אם התשובה לשאלות האלה, שונה ממה שקרה בפועל, ורגע לפני שאתם שופטים את עצמכם. עצרו!
הדבר הראשון שעולה לרובנו כשאנחנו מזהים את הסימנים האלה הוא ביקורת עצמית.
איך לא ראיתי את זה קודם? למה אני כזו?
התשובה שלי היא תמיד אחת: אתם בסדר גמור.
פחד הוא מנגנון הגנה. הוא חכמה ישנה ששמרה עליכם בסיטואציות שבהן להיות נוכחים מדי, ישירים מדי או רוצים מדי – הרגיש מסוכן. הפחד עשה את עבודתו נאמנה. הבעיה מתחילה כשהוא ממשיך לנהל אתכם גם כשהסכנה כבר עברה, כשהוא מקבל את כל זכות הדיבור ואתם מפסיקים לשמוע את הקול שמתחתיו – הקול שיודע מה נכון לכם באמת.
האם אתם מוכנים להחזיר לעצמכם את החופש לבחור אחרת?
אז איך משנים את זה?
הצעד הראשון הוא לראות. הראייה הזו היא תחילתו של השינוי, כי היא מחזירה לכם את הגישה לשאלה החשובה מכל: מה אני בוחר?
כשאנחנו מתחילים להבחין בין הפעולה האוטומטית לבין הבחירה המודעת, אנחנו מתחילים לקלף את השכבות ולדייק את עצמנו מחדש. זהו המסע מלהיות מרצים, ללהיות פועלים מתוך רצון פנימי ואותנטי.
האם אתם מוכנים להחזיר לעצמכם את החופש לבחור אחרת?
השינוי מתחיל ברגע שבו מזהים את הפחד ומחליפים אותו בבחירה מודעת.
