לא בגלל שהיא מעידה על חולשה אלא בדיוק להפך. היא מעידה על כך שאתם מבינים שאימון אמיתי דורש אותנטיות ויושרה מקצועית . ותכלס רק מי שלוקח את המקצוע הזה ברצינות שואל אותה.
תֹּוכן העיניינִים
האם מאמן צריך להיות "מוצר מוגמר"?
בואו נניח את הדברים על השולחן בצורה הכי ישירה שיש. בתוך השאלה הזו מסתתרת הנחה סמויה שאומרת שכדי לאמן צריך להיות מוצר מוגמר.
אנחנו חושבים שצריך לפתור כל קונפליקט פנימי, ולהשתחרר מכל דפוס מעכב ורק אז מותר לנו לשבת מול אדם אחר ולעזור לו. ההנחה הזו אולי נשמעת הגיונית, אבל היא פשוט לא נכונה, כי היא שוללת מאיתנו את האנושיות שלנו. אין באמת מצב כזה של גמור. אין רגע שבו אדם מגיע לתחנה הסופית של הצמיחה האישית, יורד מהרכבת ואומר שזהו הוא מוכן. ובינינו, מי שמחכה לרגע הזה לא יתחיל לאמן לעולם.
המפתח: מודעות והפרדת סיפורים
השאלה האמיתית היא לא האם אני גמור, אלא האם אני מספיק מודע, כדי להבחין בין הסיפור שלי, לבין הסיפור של המתאמן. המקצועיות שלנו לא נמדדת בהיעדר אתגרים אישיים, אלא ביכולת שלנו לזהות את האתגרים האלה, כשהם מנסים להשתחל לתוך חדר האימון ולדעת לשמור עליהם מחוץ למרחב של המתאמן.
כשאתם מביאים את האנושיות שלכם לחדר, אתם לא מביאים את הבלגן שלכם, אלא את היכולת להבין באמת מה עובר על האדם שמולכם.
להיות בתהליך ועדיין לאמן ולעזור לאנשים אחרים להגיע לתוצאות שהם מבקשים לעצמם, אומר שאתם יודעים שהנושאים שלכם קיימים ואתם יודעים לשמור עליהם בצד. ההבדל בין מאמן מודע לאחר, הוא היכולת לזהות בזמן אמת מה אני מרגיש עכשיו, והאם זה מידע על הלקוח או על עצמי. היכולת הזו לראות את עצמנו, בזמן שאנחנו רואים את הלקוח, היא הליבה של עבודת האימון. זה מה שמאפשר לנו להיות אנושיים ובו זמנית להיות מקצוענים.
כשהחוויה האישית הופכת לנכס
המאמנים הכי טובים, הם לעיתים קרובות, אלו שעדיין נמצאים בתוך התהליך האישי שלהם, ויודעים את זה. לא למרות זה, אלא בגלל זה.
מי שחי את עולם ההתפתחות, מכיר מבפנים מה זה להיות בתוך ערפל או להרגיש תקוע. תחושת המוכרות הזו, גורמת לו להיות נוכח עם הלקוח ולא לנסות ״לפתור אותו״ מהר מדי. מאמן שבטוח שהוא כבר פתר הכל בעצמו, עלול לאבד את האותנטיות שלו, ולהפוך לפחות סבלני עם התהליך האיטי של הלקוח. הסכנה היא לא להיות בתהליך, הסכנה היא לא לדעת שאתם שם.
פרקטיקה בחדר האימון: איך מחזיקים את שני הכובעים?
ראשית, הפרידו בין הכלי לבין מי שמחזיק אותו. אתם לא צריכים להיות מושלמים כדי להחזיק כלי טוב. הכלים שלכם כמו השאלות, הנוכחות, והטכניקות עובדים מצוין גם כשאתם עצמכם בתהליך של צמיחה. העיקר שתדעו מה הכלי ומה אתם.
שנית, ודאו שלתהליך האישי שלכם יש מקום משלו. סופרוויז'ן, ליווי אישי ועבודה עצמית מתמשכת הם לא בונוס, הם חלק מהמקצוע. כשלתהליך הצמיחה האישי שלכם יש מקום מוגדר, הוא פחות דולף לתוך הפגישות. זה מה שמאפשר לכם לפעול מתוך אותנטיות מלאה מול המתאמן, בלי שהעניינים שלכם יתערבבו בשלו.
שלישית, תפסיקו לראות את התהליך האישי שלכם כמשהו שצריך להסתיר. הוא הנכס שלכם! אתם לא מציגים אותו ללקוחות כנושא השיחה, אבל עצם העובדה שאתם מכירים את המאמץ האנושי מקרוב, היא מה שגורם לכם להיות נוכחים באמת. האנושיות שלכם היא זו שמאפשרת לכם לא להיבהל מהקושי של הלקוח ולדעת להחזיק עבורו את המרחב.
הפער הוא המנוע שלכם
בסופו של דבר, כשמאמן שואל את עצמו: ״איך אני יכול לאמן כשאני עצמי עוד בתהליך?״ הוא שואל שאלה של יושרה.
זה אומר שאכפת לכם לעשות את זה נכון ושאתם מספיק כנים, כדי לראות שיש פער בין מה שאתם יודעים לבין מה שאתם חיים. הפער הזה – הוא המנוע שלכם! מאמן שמכיר את הפער שלו וממשיך בכל זאת, בעיניים פתוחות ומתוך אותנטיות, הוא מאמן שהלקוחות שלו יכולים לסמוך עליו.
הקליניקה שלכם מחכה לכם בדיוק כפי שאתם עכשיו. תזכרו, המתאמנים שלכם לא מחפשים דמות מושלמת, הם מחפשים אדם מקצועי ואמיתי שיצעד איתם. להיות מודע, אנושי ובתנועה – זו המקצועיות הגבוהה ביותר שיש.
